חוק התכנון והבניה מקנה למוסדות התכנון ולרשויות התביעה מספר כלים להתמודדות עם עבירות בנייה הן מבחינת הרתעה והן מבחינת מתן מענה מהיר כדי למנוע עובדות מוגמרות בשטח. צו ההריסה המנהלי נמנה על האמצעיים שמאפשרים לתת מענה מהיר לעבירות בניה שהוגדרו זה מכבר כמכת מדינה, אך בשל תוצאות הפוגעניות ו- "הבלתי חוזרות" של צו ההריסה הוטלו בחוק מגבלות על ביצועו.
סעיף 221 לחוק התכנון והבניה מסדיר את הקריטריונים להוצאת צו הריסה מנהלי, ובין היתר, גם את אמצעי הזהירות שיש לנקוט לפני הוצאת הצו, לרבות: חובת התייעצות עם בעל תפקיד נוסף, עיגון הפרטים העובדתיים בתצהיר מאת המפקח, תיעוד הפרטים, זיהוי המקרקעין, וציון המועד הראשון שממנו ניתן להתחיל לבצע את צו ההריסה.
למעלה מכך, הפגיעה הרחבה והמשמעותית שנוצרת בעקבות ביצוע ההריסה מחייבת את הרשות שמוציאה לפועל את הצו לבסס את כל טענותיה על יסודות בדוקים, מדויקים ובירורים, וכן להפעיל שיקול דעת מתאים לפני שתתקבל החלטה. לבדיקות אלו ישנה משנה חשיבות לאור העובדה שלאחר ביצוע הצו לא ניתן לתקן את אשר נעשה, אלא באמצעות בניה מחדש. וכך, ייתכן כי בשל הריסה לא מוצדקת תמנע, באופן שברור מאליו, הכשרת הבניה הבלתי חוקית שבעטיה הוצא הצו.
לעומת חובת הזהירות לפני הוצאת וביצוע צו הריסה עומדים עקרונות שלטון החוק, הגנה על האינטרס הציבורי ויצירת הרתעה מפני ביצוע עבירות בניה. שכן, כבר שינינו בפסיקה כי אין להקל ראש ביחס לעבירות בניה, וכי דרך המלך לטיפול בבניה בניגוד לתנאי היתר הבניה היא הריסת החלק המבונה. כן צוין כי נערך תיקון מיוחד לחוק (תיקון 116 לחוק התכנון והבניה) שנועד להחמיר את הענישה ולהרחיב את ארגז הכלים שברשותם של מוסדות התכנון, גופי האכיפה ורשויות התביעה בבואם למגר את תופעת עבירות הבניה.
בהליך צא (חד') 14176-01-18 מוסטפא אגבאריה נ' היחידה הארצית לאכיפת דיני התכנון הבניה - מחוז חיפה, נבחן תוקפו וחוקיותו של צו הריסה מנהלי שהוצא על ידי הוועדה המקומית כשהנימוקים והאסמכתאות אליו הסתמכו על פרטים שגויים ביחס לייעודם של המקרקעין. אם כן, במה דברים אלו אמורים?
הממונה על האכיפה ביחידה הארצית לדיני מקרקעין חתם על צו הריסה בגין בנייה שנעשתה בניגוד לתנאי היתר ובניגוד לתכניות החלות על המקרקעין. לטענת רשות האכיפה – נודעת לבניה חומרה יתרה משום שהיא נעשית על מקום בו עתידה להיסלל דרך, כך שהותרת המבנה תסכל את זאת ותפגע קשות בציבור הרחב. כפי שניתן לתאר, טענה זו בדבר הפגיעה בציבור הרחב ומניעת סלילת דרך בשל עבירות בניה מקבלת משנה חשיבות אצל בתי המשפט.
אולם, בבירור שנערך נמצא כי תוואי הדרך שונה, כך שכעת המבנים שנוספו ללא היתר אינם מסכלים עוד את סלילת הדרך. עוד נמצא כי התביעה ידעה על השינוי, אך נמנעה מלתקן את טעותה ולבקש את ביצוע צו ההריסה מנימוקים אחרים, אלא הותירה את הסיבה שהתבקשה על כנה. בהחלטה שניתנה נקבע כי התנהלותה של התביעה יוצרת טעם לפגם ביחס לחובת הזהירות המוטלת עליה ולמלאכת האיזון שעליה לנקוט בבין ההגנה על האינטרס הציבורי לבין האינטרסים של הפרט.
משכך, נקבע כי תיאור שגוי של ייעוד המקרקעין עונה בנסיבות המתוארות להגדרה של פגם היורד לשורשו של עניין לצורך ביטול ההחלטה שהתקבלה.
