במרבית המקרים, מי שטיסתו בוטלה או יצאה באיחור לעומת המועד המקורי מודע לכך שמגיע לו פיצוי כספי ושירותי סיוע, ואף לעיתים גם לגובה הפיצוי הכספי על האיחור בטיסה מכח חוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה), תשע"ב-2012 (להלן: "חוק שירותי תעופה") וכן מכח חוק התובלה האוירית, תש"ם-1980 (להלן: "חוק התובלה"). אולם, עולה השאלה האם הפיצוי שנקבע בחוקים לעיל הוא הפיצוי היחידי לו זכאי הנוסע שטיסתו בוטלה או שניתן לדרוש פיצויים נוספים?
לכאורה, יש הוראות חוק רבות שניתן לתבוע מכוחן את הטבת הנזק שנגרם, אך במקרה שלפנינו כשמדובר בנזקים מתחום התעופה קובע חוק התובלה כי אחריותן של חברות התעופה, עובדיהן וסוכניהן מוגבל להוראות החוק בלבד. משכך, בכל מקרה בו חוק התעופה חל ניתן לתבוע את הפיצוי בעבור הנזק שנגרם רק מכוחו. לכן, וכפי שנראה בהמשך, עלינו לשאול את עצמנו כבר בהתחלה האם חוק התובלה חל על המקרה שלפנינו, והאם ניתן לתבוע מכח הוראות חוק נוספות ובאילו נסיבות.
נסביר את שאלת הפיצוי באמצעות דוגמא. בהליך תא (ת"א) 17747/05 שמרינה תמרה נ' כלל תעופה בע"מ נדונו עובדות המקרה הבאות: התובעת, הגב' שמרינה, הזמינה דרך הנתבעת הראשונה, חברת כלל תעופה בע"מ (להלן: "חברת כלל תעופה"), כרטיסי טיסה הלוך – חזור לעיר סמרה שברוסיה. כמו כן, בעת ביצוע ההזמנה שמשה הנתבעת הראשונה כמארגנת טיסה של הנתבעת השנייה, חברת התעופה - סמרה איירליינס בע"מ (להלן: "חברת סמרה").
בין שתי הנתבעות לעיל נחתם הסכם מחייב שבמסגרתו כרטיסי הטיסה שווקו באמצעות חברת כלל תעופה, בעוד שחברת סמרה שמשה כמפעיל טיסה. הנתבעות לא הפרידו את או חילקו את אחריותן כלפי לקוחותיהן, ומה גם שלפי עובדות פסק הדין הנתבעת נטלה לעצמה תפקיד של מארגן טיסה ולא כשל סוכנות נסיעות.
לאחר שהנתבעת ביצעה את הזמנת הכרטיסים ואף הגיע ליעדה, היא ביקשה לקבוע מקומות בטיסה חזרה ארצה, אך היא הופתעה לגלות כי הנתבעות ביטלו את טיסותיהן. בהמשך, גם כל פניותיה אליהן זכות להתעלמות מבלי שסופקה לנתבעת טיסה חלופית ושירותי סיוע להם היא זכאית מכח חוק שירותי התעופה.
משכך, התובעת נאלצה למצוא בעצמה פתרונות למצב שאליו נקלעה, ובתוך שכך לארגן לבדה כרטיס חזרה באמצעות הלוואות שנטלה בבושת פנים ממכרים.
לאור האמור לעיל, התובעת דורשת רשימה של סעדים שונים ופיצוי בסך של 35,000 ₪ בשל עוגמת הנפש הרבה שנגרמה לה וכן של יתר הנזקים.
לטענת התובעת נגרם לה נזק רב כתוצאה מרשלנותן ומחדליהן של הנתבעות, וכן בשל אי קיום חובותיהן החלות עליהם מכח הוראות החוק והחוזה שנחתם ביניהם.
חברת כלל תעופה ביקשה לדחות את כל הטענות כנגדה וציינה כי אין יריבות אמתית בינה לבין התובעת, וזאת מהטעם שהיא לא אחראית לטיסותיה של חברת סמרה. עוד טענה הנתבעת כי התובעת לא עדכנה אותה או פנתה אליה בזמן אמת, וכך כפי שניתן ללמוד ממכתביה היא הטילה את האשמה על חברת סמרה כבר מההתחלה.
בנוסף, הנתבעת טענה כי דרישותיה של התובעת חורגות מעילות התביעה שהוסדרו באמנת ורשה ושנקלטו בחוק התובלה ואשר לטענת הנתבעת קבעו רשימה סגורה של עילות.
כבר בתחילת הדברים בית המשפט דחה את טענות הנתבעת לייחוד עילה מכח אמנת ורשה וחוק התעופה, כך שאין לתחם את טענות התובעת רק למקרים המפורטים בחוק התעופה. בית המשפט חזר על ההלכה הידועה לפי חוק התובלה חל על מקרים הקשורים השמדה, אבדן או היזק לרכוש תוך כדי ההובלה האוירית וכן לגבי מוות או נזק לנוסעים או לרכוש מחמת איחור בתובלה האוירית.
לכן, נסיבות ועילות שאינן נכללות בסעיפי האמנה נידונות לפי חוקי המדינה.
בהתאם לכך, נקבע שיש להבדיל בין מקרים בהם יש איחור בטיסה לבין מקרים בהם הטיסה לא מבוצעת. כאשר טיסה מתבטלת יחול הדין המקומי, וכאשר טיסה יוצאת באיחור יחול חוק התובלה וחוק שירותי תעופה.
טענת חברת כלל תעופה להעדר יריבות נדחתה משום שהיא הוגדרה כנציגתה של חברה סמרה בישראל, וכן בשל העובדה שהיא חתמה בפני משרד התחבורה על המסמכים הדרושים להיותה מארגנת טיסה בשם חברת סמרה.
לסיכום ביניים, נקבע כי הנתבעות יפצו את התובעת בסך של 590$ בעבור הוצאות על טיסה חזור ורכבת. כמו כן, ישולם פיצוי נוסף בסך של 10,000 ₪ בגין עוגמת נפש והוצאות משפטיות.
עם זאת, יש להבדיל בין טיסה שבוטלה ולא התקיימה בכלל לבין הגדרת המונח "טיסה שבוטלה" בחוק שירותי תעופה אשר כולל איחור בטיסה העולה על 8 שעות. במקרה זה, טיסה שבוטלה לפי חוק שירותי תעופה תקבל פרשנות מצמצמת ולא תאפשר להחיל דינים נוספים בעת הגשת התביעה.
את המסקנה הנ"ל אנו למדים באמצעות פסק דין תצ (ת"א) 16448-05-11 אוסנת אווה יפרח נ' אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ, במסגרתו נדונו תביעה של מספר נוסעים שטיסתם נדחתה במספר ימים, אך לבסוף יצאה כשמספר הטיסה וסוג המטוס שונים.
Opmerkingen