חוק התכנון והבניה קובע את תקופת ההתיישנות על (מרבית) עבירות הבניה ל- 5 שנים בלבד, אך במקביל לכך מעניק לרשויות המקומיות ולמוסדות התכנון כלים להתמודד עם התיישנותן של העבירות. כפי שיובהר בהמשך, הכלים נועדו לאפשר לרשויות המקומיות למנוע את הנצחתן של עבירות הבניה לאחר הפיכתן לעובדה מוגמרת בשטח, מניעת אנדרלמוסיה תכנונית והתאמה בין התכניות החלות על המקרקעין לבין הבניה בפועל.
מבין הכלים שהוענקו לרשויות המקומיות להתמודדות עם עבירות בניה שהתיישנות ניתן למנות את סעיף 239 לחוק התכנון והבניה המאפשר להוציא צו הריסה ללא הגשת כתב אישום, כלומר ללא הליך פלילי. המשמעות היא, שניתן לפעול כנגד עבירות הבניה (ולא כנגד מבצע העבירה) אף בחלוף תקופת ההתיישנות. עם זאת, הוראות החוק מטילות תנאים נוקשים יותר לצורך קבלת צו הריסה בגין עברות שהתיישנו (לעומת עבירות שטרם התיישנו), כך שמבקש הצו נדרש להוכיח אינטרס ציבורי מובהק שנפגע בעקבות עבירות הבניה.
מטרת הדרישה הנוספת במקרה של עבירות שהתיישנו הינה להגן על זכויותיו של הפרט שמתנגד להוצאת צו ההריסה כעבור מספר שנים, ולעתים אף כעבור מספר רב שנים. בכך למעשה הבדיל המחוקק בין עבירות בניה שמבוקש בעניינם צו הריסה במהלך תקופת ההתיישנות בהן די להוכיח שהבניה נעשתה בניגוד להיתר לעומת עבירות שהתיישנו. מיותר לציין כי בית המשפט נדרש בלא מעט מקרים להגדיר מהו אינטרס ציבורי מובהק, כך נקבע כי טענה סתמית של היותו קיר של מבנה מסוכן בשל בנייתו ללא היתר אינה עונה להגדרה של אינטרס ציבורי, וזאת לעומת פגיעה בהיקף זכויות בנייה שיתקבלו לנוכח חריגת הבניה או מניעה שתיווצר להרחיב מדרכה להולכי רגל.
בהתאם לכך, במסגרת הפסיקה הענפה שהצט
ברה בגין עבירות בניה שהתיישנו, נקבע לא אחת, כי השיהוי הכבד שנפל בנקיטת הליכים כנגדם מונעת את ביצוען כעת. לעומת זאת, במקרים אחרים נקבע כי האינטרס הציבורי מחייב את הריסת חריגות הבניה שבוצעו חרף הזמן הרב שעבר מאז בנייתן.
בהליך עפא (ב"ש) 49261-05-17 ישראל פורת נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה באר - שבע, נדרש בית המשפט להכריע האם להוציא צו הריסה ללא הרשעה לפי סעיף 239 לחוק התכנון והבניה בגין עבירות בנייה שהתיישנה. לפי סיפור המקרה מדובר בעבירה שנעשתה עקב בניית גדר ללא היתר על מקרקעין שהוגדרו אז כשטח ציבורי פתוח, וכשכיום המקרקעין עתידים לשמש על פי תכנית לחניה של עובדי העירייה. במקרה שלפנינו הוחלט כי צו ההריסה לצורך בניית מגרש חנייה מצדיק הגנה על אינטרס ציבורי מובהק וכי פרק הזמן שעבר מאז שלטענת המתנגד לצו ההריסה בוצעה הבנייה אינו מונע מלהחיל את הוראות החוק על המקרה דנן.
לעומת זאת, בהליך רע"פ 124/01 ניקר נ' מדינת ישראל, נדון מקרה אחר בו בעל דירה הרחיב את דירתו על חשבון הרכוש המשותף בבניין באמצעות בניית חדר נוסף על ידי הוספת קיר אחד בלבד ללא היתר ששימש לסגירת החדר. במקרה שלפנינו הרשות המקומית טענה כי האינטרס הציבורי מצדיק את הריסת הקיר הנוסף נובע מהסכנה הנשקפת ממנו. עם זאת, בית המשפט סבר אחרת וקבע כי העלאת טענה סתמית לפיה הקיר מסוכן ללא צירוף של חוות דעת הנדסאית וללא ביצוע בדיקות בשטח אינה מספיקה כדי לקבוע כי המבנה מסוכן, וען כן נדחתה הבקשה לצו.
במסגרת ההחלטה האחרונה בית המשפט חזר על ההלכה לפיה בעת התיישנות עבירות בניה לא די בטענה כי הבנייה נעשתה בניגוד להיתר או ללא היתר, אלא שיש להראות את האינטרס הציבורי שנפגע. אותו אינטרס שנפגע ייבחן אל מול טענותיו של הפרט המתנגד להוצאת צו הריסה, ורק אם האינטרס שנפגע יעלה על האינטרס של הפרט יוצא צו הריסה ללא אשמה בהתאם לסעיף 239 לחוק התכנון והבניה.
