מקרקעין הנמצאים בשטחם של מושבים, אגודות שיתופיות וכו' יש מערכת נוספת של כללים שנועדה להסדיר את מאפייניהם המיוחדים, לרבות הסדרת השימוש במקרקעין לפי ייעודם, סיווג הזכויות בהם, יצירת מערכת של הסכמים להסדרת הזכויות בין המשתמש (בר - רשות), רשות מקרקעי ישראל והאגודה השיתופית. כמו כן, ישנה הסדרה מיוחדת לרישום המקרקעין, הטלת מגבלות נוספות על העברת הזכויות מכח מכר או ירושה ועוד נושאים נוספים הנחוצים לשמירה על מאפייניהם של המקרקעין.
כאמור לעיל, זכויות בנחלה מאופיינות, בין היתר, בהסכם משולש בין הבעלים של המקרקעין (בדרך רשות מקרקעי ישראל), האגודה השיתופית ו- בר הרשות - מי שמבצע בסוופו של דבר שימוש במקרקעין. לכן, מכיוון שבר הרשות אינו הבעלים של המקרקעין כל פעולה שלו נדרשת אישור של הבעלים ושל האגודה השיתופית. אגב כך, גם בכל עסקה שמבוצעת בנחלה, במשק (גם בחלק המיועד למגורים וגם לחלק שמטרתו חקלאית) נדרשים האישורים של הגורמים לעיל.
לברי הרשות יש אפשרות, בהתקיים תנאי מסוימים, לקבוע בן ממשיך - כלומר דור המשך שינהל את המשק לצדו או במקומו. פעולה זו עשויה להיחשב במקרים מסוימים כעסקת מתנה, כלומר העברה ללא תמורה בין קרובים, עסקה שלה מאפיינים ייחודיים והטבות שונות בייחוד כשמדובר בעסקת מתנה לבן ממשיך. ואולם, עולה השאלה מתי יכול נותן המתנה לחזור בו מעסקת המתנה וכיצד ניתן להעביר את הזכויות הללו בירושה?
על רקע האמור לעיל, ובשים לב לפעולות הנוספות הדרושות להשלמת העברת הזכויות לבן הממשיך במשק, ניתן לאחרונה פסק דין על ידי בית המשפט העליון אשר מציג מעט מן החשיבות של השלמת הפרטים הללו. בהליך 3607/17 בעמ 3606/17 פלוני נ' פלוני, נדרש בית המשפט להכריע בשאלת תוקפה של עסקת מתנה שנעשתה אגב הענקת זכויות במשק ל- "בן ממשיך" כאשר כעבור מספר שנים עסקה זו בוטלה על ידי נותני המתנה כשמקביל נערכה צוואה בה חולקו הזכויות בנכס בחלקים שווים בין כל ילדיהם.
תחילה, נסכם בקצרה את השאלות המשפטיות שנדונו בפסק הדין הנ"ל, כך:
1. מתי מסתיימת הענקת זכויות במתנה במשק חקלאי/במשבצת / בנחלה?
2. באילו מקרים רשאי נותן המתנה לחזור בו מה
עסקה?
3. כיצד יש לחלק את הזכויות בנחלה מכח צוואת המנוחים ז"ל?
4. וכיצד ניתן להחיל את צוואת ההורים על המגבלות החלות על הצדדים מכח ההסכם המשולש לעיל בין רשות מקרקעי ישראל והאגודה החקלאית לבין ברי הרשות?
תחילה, ולמען הבהרת התמונה, יתוארו עובדות המקרה בקצרה. בשנת 1985 נחתם הסכם בו הוגדר ונקבע זהותו של "הבן הממשיך" בנחלה, כך שלפי ההסכם התחייבו ההורים כי אחד מבין תשעת ילדיהם יהיה זה שיקבל את הזכויות. בתמורה לכך התחייב הבן הממשיך לסייע להוריו בתשלום חובות שנדרשו לשלם לאגודה החקלאית, להקים מבנים ולבצע פעולות לפיתוח המשק, להתחלק ברווחים וכיו"ב.
על מנת שיינתן תוקף מחייב חתמו הצדדים על הסכם ועל יתר המסמכים וכן קיבלו את הסכמתם ואישורם של נציג האגודה והסוכנות היהודית אשר ניהלה את המקרקעין בעבור רשות מקרקעי ישראל. לכן, ניתן לראות כבר כעת כי הצדדים הנוספים הם: רשות מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית והאגודה השיתופית. מכיוון שמאפייניו הפיזיים של המשק לא אפשרו לנות שטח נוסף לדור ממשיך, ניתן להם שטח נוסף לצורך כך. בבירור שנערך במהלך פסק הדין נקבע במפורש כי קביעת הבן הממשיל לעיל לא נועדה לקבלת שטח נוסף, אלא נעשתה לצורך העברת המשק לידיו.
ואולם, כעבור מספר שנים הודיעו ההורים כי בכוונתם לחזור בהם מעסקת המתנה, ובכך לבטל את הקביעה כי בנם הנ"ל יהיה בן ממשיך. את ההודעה ההורים שלחו לסוכנות היהודית ולרשות מקרקעי ישראל. כמו כן, ההורים ערכו צוואה ובה נקבע כי ילדיהם יירשו את עזבונם בחלקים שווים ביניהם. עם זאת, לגבי זכויותיהם בנחלה לא ניתנה התייחסות, ומכיוון שמדובר בזכויות להשתמש במקרקעין בלבד ולא בזכות קניינית, הרי שלא ניתן להכליל את זכויות אלו במסגרת עזבונם. עם זאת, היות שעולה באופן ברור כי כוונת ההורים הייתה לחלק את עזבונם בחלקים שווים בין ילדיהם הרי שאין חולק על הצורך לחלק גם את זכותם להשתמש בנחלה בחלקים שווים.
לעניין זה, ניטשה בין הצדדים מחלוקת האם עצם העובדה שקביעת הבן הממשיך, אשר מוגדרת כעסקת מתנה, לא קיבלה את האישור של רשות מקרקעי ישראל מותירה אותה בגדר התחייבות לתת מתנה, כך שלא מדובר למעשה בעסקה אלא בזכויות חוזיות בלבד.
לעניין זה, נקבע בפסק הדין כי העדר קבלת רשות מקרקעי ישראל מונעת ממי שנקבע שיהיה הבן הממשיך מלטעון לכך שהעסקה הסתיימה. כך גם נדחו הטענות הדרישה לאישור רשות מקרקעי ישראל מהווה דרישה טכנית שהפכה לאות מתנה. לעניין זה, יש לציין כי חוק המתנה קובע רשימת מקרים שעל בסיסם נותן המתנה יכול לחזור בו מכוונתו לתת מתנה, כשמקרים אלו קיבלו (במרבית המקרים).פרשנות מרחיבה. במקרה שלפנינו, נקבע בערכאות הקודמות כי ההורים הרגישו שבנם הממשיך אינו מקיים את חלקו כפי שציפו, ועל כן ביקשו לבטל את המתנה.
נוסף על האמור לעיל, בפסק דין שניתן על ידי בית המשפט לענייני משפחה שדן במקרה הנ"ל כערכאה ראשונה בהליך תמש (פ"ת) 5016-02-12 ג.י נ' א.י, נדונה גם שאלת תוקפה של הצוואה של ההורים המנוחים והאם היא בטלה בשל השפעה בלתי הוגנת ובשל חוסר כשירות של המצווים. במסגרת זו נקבע כי הטענות שהועלו ביחס להשפעה בלתי הוגנת על ההורים ועל היותם של ההורים בלתי כשירים לערוך צוואה - נדחו.
כמו כן, בית המשפט התייחס לכך שעזבון המנוחים אינו כולל את הזכויות במשק, וזאת מכיוון שלמנוחים אין זכויות בקנייניות , אלא זכות שימוש בלבד כברי רשות. למרות זאת, נקבע כי יש לחלק את זכות השימוש של המנוחים (שלגביה לא הייתה התייחסות בצוואה) ולחלק את הזכות השימוש בחלקים שווים בין תשעת ילדי המנוחים, אולם חלוקה זו נוגדת את ההסכמים נוספים החלים על המקרקעין בין האגודה השיתופית לרשות מקרקעי ישראל ולבין המנוחים לבין האגודה - הסכמים שאוסרים על ריבוי משתמשים במשק.
את הפתרון לחלוקת המשק באופן שווה בין היורשים בהתאם לאמור בצוואה לעומת המגבלות שאסרו על ריבוי משתמשים פתר בית המשפט באמצעות רכישת זכות השימוש על ידי הבן הממשיך מיתר האחים, וזאת לאחר שנקבע לגביו כי הוא מסוגל לקיים את המשק ואף רוצה בכך.
