נוסע שטיסתו בוטלה או שיצאה באיחור העולה על 4 שעות זכאי לפיצוי בהתאם להוראות חוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה), תשע"ב-2012 (להלן: "חוק שירותי תעופה"). אולם, למרות הוראותיו הברורות של החוק חברות תעופה רבות מתחמקות מתשלום הפיצוי ומערימות קשיים על נוסעים שמבקשים להטיב את נזקיהם. במרבית המקרים חברות התעופה יטענו לאי תחולת החוק על המקרה הנדון או לחלופין להתקיימותם של גורמים הפוטרים אותן מאחריות. אם כך, עולה השאלה באילו נסיבות מוצדק הפטור וכיצד יכול נוסע שאין ביכולתו להוכיח את חברות התעופה לממש את זכויותיו?
חוק שירותי התעופה הוא חוק צרכני (ספציפי) שנועד לאזן את פערי הכוחות הקיימים בין נוסעים (צרכנים) לבין חברות התעופה (עוסק). במסגרת זו, נקבע בחוק פיצוי קבוע לכל נוסע שטיסתו בוטלה או יצאה באיחור, אך בה בעת מסדיר את המקרים שהתקיימותם תפטור את חברות התעופה מאחריות לביטול הטיסה.
סעיף 6(ה)(1) לחוק שירותי התעופה מחיל הוראה כללית (סעיף סל) אשר פוטרת את חברות התעופה מאחריות בכל מקרה בו הטיסה בוטלה בשל נסיבות שלא היו בשליטתה של ושלא היו ניתן למנוע את אותן נסיבות. היות שכך, חברות תעופה רבות מבקשות להסיר מעליהן אחריות לפיצוי בעטיין של תקלות טכניות בלתי צפויות, שיקולים ביטחוניים וכיו"ב אשר לשיטתם פוטרים אותן מאחריות.
בהליך תק (ת"א) 35646-04-17 מאיר דנן וארבעה נוספים נ' אייר פרנס, חברת חוץ , נדרש בית המשפט להחליט האם נסיבות המקרה מצדיקות לפטור את הנתבעת מאחריות לאיחור של כשעתיים וחצי בטיסת הראשונה שהוביל להחמצת טיסת ההמשך, כשבמקרה זה טיסת ההמשך יצאה בזמן רק ללא התובע שפספסו אותה. כמו כן, הנתבעת טענה כי היא אינה החברה הרלוונטית משום שהמטוס שאיחר היה שייך לחברה אחרת (אפילו שהנתבעת היא זו שמכרה את הכרטיסים).
מסיפור המקרה עולה כי התובעים הם חמישה בני משפחה שרכשו כרטיסי טיסה באמצעות הנתבעת מישראל אל ארה"ב ובחזרה. הנתבעת, חברת אייר פרנס, חברת חוץ (להלן: "חברת אייר פרנס") סיפקה לתובעים כרטיסים לטיסה במטוס ששייך לחברת תעופה אחרת אשר ביצעה בפועל את הטיסה. לפי התכנון, היה על התובעים לבצע 3 עצירות בתחנות ביניים שונות בדרכם ארצה, כשזמני ההמתנה בכל אחת מהתחנות נאמד בכשעתיים. אולם, כבר בדרכם לתחנת הביניים הראשונה חל עיכוב של כשעתיים וחצי שהוביל לפספוס של הטיסה השנייה (את הביטול מייחסים בפועל לטיסה הראשונה).
התובעים טענו כי האיחור בטיסה אל תחנת הביניים הוביל לכך שהם פספסו את טיסת ההמשך, כך שלאור תוצאות האיחור נגרם להם עיכוב העולה על 8 שעות. משכך, התובעים טענו לביטול טיסה המזכה אותם בפיצויים המתאימים לפי חוק שירותי תעופה וכן בפיצוי לדוגמא ללא צורך בהוכחת נזק בשל סירוב הנתבעת מתשלום הפיצוי המגיע להם כנדרש בחוק.
לעומתם, הנתבעת טענה כי הוראות חוק שירותי תעופה אינן חלות על המקרה שלפנינו משום שלא ניתן לראות בה כמפעיל הטיסה או כספק לפי הוראות החוק. כמו כן, הנתבעת טענה כי עצם היותה מוכרת הכרטיסים אינה מטילה עליה אחריות לאיחור שנגרם משום שהמטוס היה שייך לחברה אחרת. הנתבעת הוסיפה וטענה כי מכירת הכרטיסים על ידה נעשתה כחלק משיתוף פעולה בינה לבין חברות תעופה נוספות, וזאת מבלי שתחול עליה אחריות כלשהי בגין שיתוף הפעולה ביניהן.
בנוסף, הנתבעת טענה כי אין לראות בהחמצה של טיסת ההמשך כביטול של טיסה, וזאת מהטעם שלא נגרם לתובעים איחור העולה על 8 שעות, וכן מכיוון שהטיסה המקורית יצאה במועדה, אך ללא התובעים.
תחילה, נקבע כי החמצת הטיסה מהווה ביטול טיסה למרות שלא חלפו מעל 8 שעות ולמרות שהטיסה המקורית יצאה במועדה, וזאת לאור הזמן שנאלצו התובעים להמתין לטיסתם החלופית ובשל העובדה שנבצר מהם להגיע לטיסתם המקורית. ואכן, בית המשפט חזר בעניין זה על סדרה של הלכות קודמות שניתנו בנושא ובהן נקבע כי החמצת טיסה משולה לביטול טיסה. זאת ועוד, נעשתה חזרה על הלכות קודמות לפיהן יש לתת פרשנות מרחיבה להגדרה של טיסה שבוטלה ולא פרשנות מצמצמת שלא תשרת את מטרות החוק.
בהמשך, נקבע כי הנתבעת לא יכולה להתנער מאחריותה כלפי התובעים, וזאת מהטעם העיקרי כי כל הכספים בעבור הטיסות שולמו לידיה, הכרטיסים הונפקו על ידה ושאחריותה כלפי התובעים לא הוחרגה במסגרת העסקה. לכן, נקבע כי נחתם בין הנתבעת לתובעים הסכם מחייב שהיא לא יכולה להתנער ממנו. עוד נקבע כי יש לראות בנתבעת כמפעיל טיסה או לכל הפחות כמארגן טיסה הנושא באחריות כלפי התובעים מכח חוק שירותי תעופה.
למעלה מכך, בית המשפט מתח ביקורת על התנהלות הנתבעת שלה אין נציגות בארץ ועל ניסיונותיה להשתמט מאחריות מבלי לסייע לתובעים לקבל הטבת הנזק המגיע להם. לעניין זה, בית המשפט הדגיש את ההלכה לפיה חוק שירותי תעופה הוא בעל אופי צרכני מובהק, כך שהוא נועד להגן על זכויותיהם של הנוסעים הנמצאים בעמדת נחיתות מול חברות התעופה מבחינת פערי כוחות, ולכן אין מקום לצפות כי הנוסע יכתת רגליו בין חברות התעופה השונות בשל רצונו לקבל את זכויותיו המעוגנות בחוק. לפיכך, נקבע כי האחריות לפיצוי מוטל על חברת התעופה ששמה מוטבע על גבי כרטיס הטיסה.
בהתאם לכך, נקבע כי הנתבעת אחראית בגין העיכוב בטיסה שהוביל לביטול טיסתם של הנוסעים, ומכיוון שהונפק לתובעים כרטיס טיסה חלופי על הנתבעת לשלם להם פיצוי נוסף בגין האיחור (במקום השבה של הסכומים ששולמו). לכן, נפסק כי לאור העובדה שמרחק הטיסה של התובעים עולה על 4,500 ק"מ יש לפסוק להם פיצוי בסך של 3,070 ₪.
כמו כן, נפסקו לתובעים פיצויים לדוגמא בסך של 2,000 ₪ לכל תובע, ובסך הכל 10,000 ₪ רק בעבור פיצויים לדוגמא. בית המשפט נימק את החלטתו בצורך להטיל פיצוי עונשי על מנת להרתיע מפני הישנותם של מקרים כאלו בעתיד, הרצון לעודד נוסעים שזכויותיהם נפגעו לפנות לערכאות משפטיות והעלאת טענות לא מבוססות מצד הנתבעת.
לסיכום, לטובת התובעים נפסק סכום פיצוי כולל בסך של 26,684 ₪ בגין הוצאות משפטיות, פיצויים לדוגמא, פיצוי בגין ביטול הטיסה ועוד.
החלטה זו מצטרפת לפסקי דין קודמים בהם נדחו טענות של חברות תעופה לפטור מחובת פיצוי בשל גורמים המצדיקים זאת. כך למשל, נדחו טענותיהן של חברות תעופה לפטור מאחריות הנובע מתקלות טכניות שהתגלו מסדק בחלון המטוס, השבתת מטוס, העדר אחריות לקביעת לוח זמנים צפוף בין טיסות או לשינוי מקום מושבו של הנוסע באותה מחלקה ועוד טענות נוספות.
